<h1>ראבי"ה סימן תתצ"ח</h1>
<h2>דף קיז:</h2>
נתתי לבי לדרוש על לאה שבאת לפני ב"ד ואמרה, ראובן אמר לי, שמת בעלי. ושלחו ב"ד ואמר, לא ידעתי וגם לא אמרתי, והיא אומרת, באמת אמר לי לשם עדות ולא בלשון השטאה אע"פ שאינו מודה עתה. ואומר אני, דהיא נאמנת להכחישו, כדאמרי' ביבמות ובכתובות [כ"ב ע"ב] ובסוטה [ל"א ע"ב], עד אומר מת ועד אומר לא מת וכו', וכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים וכו', ועד מפי עד כשר בעדות אשה והאשה עצמה נאמנת, ואין לחלק בין ההכחשות. וראיי' ברורה מדגרסי' בפרק שבועת העדות [ל"ב ע"ב], אמר רב פפא הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דאמר לדיד(י)ה ולא אמר להו לב"ד, דתנן האשה שאמרה מת בעלי תינשא וכו'. פי' אין הפסד כפירת ממון של הכתובה בכפירת עדים שהיא נאמנת עדיין להעיד שאמר לה שמת, וכיון דגבי' כתובתה מותרת לינשא, כדאמרי', לכשתנשא לאחר ת(נ)טלי מה שכת' ליכי, (ואמשמ') [ואמשביע] עד [אחד] פלגת' דר' אליעזר בר' שמעון ורבנן קאי, והיינו מושבע מפי אחרים ומושבע (בפני) [מפי] אחרים, היינו דוק' (מפי) [בפני] בי"ד בין לר' מאיר ובין לרבנן, (כדתני') [כדתנן] התם במתנית' [ל' ע"א], וא"כ על כורחיך השביעתו בב"ד ולא אמר להו לב"ד שכחש בדבר, ואפי' הכי אי[הי] מהימנ' דאמר לי שמת, דאי לא מהימנ' איכא כפירת ממון בשבועתו. ואי אפשר לפרש בנשבע שלא בב"ד קודם ומפ(נ)י עצמו ולא אמר להו [ל]ב"ד כלום (שמא) [שלא] בא לפניהם, דהא אמשביע עד אחד קאי, והיינו מפי אחרים, והיינו דוקא בב"ד. וגם אין לפרש, שבב"ד לא רצה להגיד כלום מפני שכבר אמר לה, דאם נאמן להכחישה (יכופרה) [יכפור לה] בב"ד לומר הן או לאו, ודמי ללא מבטלינן קלא דסוף גיטין [פ"ט ע"א], וחומרא דהתם הוי כאן קולא, וכיון שהאמינו כאן אשה להתיר אזלינן בביטול קול להקל, כי היכי דאמרי' התם, דמאן דאמר לא מבטלינן, סביר' ליה אפי' מפי נשים, והיינו חומר' בקידושין, הכי נמי הכא (להפר) [להפך] לקולא לכולי עלמא. וגרסי' בפ"ב דכתובת [כ"ג ע"א], תנו רבנן, אמרה נשביתי ויש לי עדים וכו' ואח"כ באו עדים ואמרו לא ידענו וכולו. וזאת הראייה יש לדחות. אבל ההיא דשבועות נ"ל ראייה וצ"ע לעשות מעשה. אבי העזרי.
